גמרא
פירוש
הָיָה אמוֹדֵד וּבָא וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר מוּתָּר לְטַלְטֵל בְּכׇל הָעִיר כּוּלָּהּ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבוֹר אֶת הַתְּחוּם בְּרַגְלָיו במאי מְטַלְטֵל לָאו בעַל יְדֵי זְרִיקָה.
אָמַר רַב הוּנָא לָא עַל יְדֵי מְשִׁיכָה.
אָמַר רַב הוּנָא גהָיָה מוֹדֵד וּבָא וְכָלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי חָצֵר אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי חָצֵר.
פְּשִׁיטָא אֵימָא יֵשׁ לוֹ חֲצִי חָצֵר.
הַאי נָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָתֵי לְטַלְטוֹלֵי בְּכוּלַּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו, וכלתה מדתו בחצי העיר — מותר לטלטל בכל העיר כולה, ובלבד שלא יעבור את התחום ברגליו. שלא יצא מחצי העיר, שהוא סוף תחומו. ואם אינו יוצא ברגליו במאי [במה] מטלטל בעיר, לאו [האם לא] על ידי זריקה? וקשה לרב הונא האוסר לטלטל על ידי זריקה במקום שאסור לו להלך בו.
אמר רב הונא: לא, הכוונה היא שמטלטל בעיר רק על ידי משיכה, שמותר לו למשוך חפצים מחצי העיר האחר אל המקום שבו הוא נמצא, שבכך אין לחשוש שמא יבוא להימשך אחר החפץ, שכן הוא מקרב את החפץ אליו.
א אמר רב הונא בדומה לכך: היה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח עירובו, וכלתה מדתו בחצי חצר — אין לו אלא חצי חצר.
ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין לו רשות להלך יותר מתחום שבת שלו! ומשיבים אימא [אמור]: יש לו חצי חצר כלומר חידש לנו רב הונא צד אחר, שמותר לו לטלטל בחציה זה של החצר.
ומקשים: האי נמי פשיטא [גם דבר זה פשוט] כי מדוע יאסר עליו הטלטול ברשות היחיד שהוא מותר להלך בה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש דלמא אתי לטלטולי [נחשוש שמא יבוא לטלטל] בחצר כולה, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לנו לחשוש לכך.
אמר רב נחמן: מודה לי רב הונא במקרה דומה שאין גוזרים משום שמא ימשך: מי שהיה מודד תחום שבת שלו ובא ממקום שהניח בו עירובו וכלתה מדתו על שפת תקרה, כלומר תחת תקרה, אף שחלק הבית שמתחתיה נפרץ שהבית עצמו מחוץ לתחומו — מותר לטלטל בכל הבית על ידי זריקה,
מאי טעמא [מה הטעם]? — הואיל ותקרת הבית חובטת. כלומר, תקרת הבית נראית לו כמחיצה, ואין לחשוש שיעבור מחיצה זו וימשך אחר חפצו.
ב אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: מחלוקת שמואל ורב הונא אם גוזרים שמא ימשך, יסודה כתנאי [במחלוקת תנאים]. שאף הם נחלקו באותו נושא, ומחלוקת זו במשנתנו: מי שהוליכוהו בעל כורחו לעיר אחרת מחוץ לתחום, ונתנוהו בדיר או בסהר שהיו שם, רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה אומרים: מהלך את כולה את הדיר והסהר כולו, שכיון שהם מוקפים במחיצה, כל שטחם נחשב כארבע אמות בלבד. ואילו ר׳ יהושע ור׳ עקיבא אומרים: אין לנו אלא ארבע אמות.
מאי לאו [האם לא] נאמר רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה שאמרו: מהלך את כולה — שלא גזרי [גזרו] הילוך שמותר בדיר וסהר אטו [משום] הילוך בבקעה ואמרו שכיון שהדיר מוקף במחיצה אינו דומה לבקעה שבה אסור לצאת מארבע אמות שלו,
ומדהילוך אטו הילוך לא גזרי, טלטול אטו הילוך לא גזרי [ומכיון שהילוך מותר משום הילוך אסור לא גזרו, ודאי שבטלטול משום הילוך לא גזרו], ובוודאי יתירו בבקעה שהוקפה בשבת על ידי גויים טלטול שעל ידי זריקה אפילו יותר מאלפיים אמה ולא יגזרו, כשם שלא גזר שמואל.
ואילו ר׳ יהושע ור׳ עקיבא שאומרים: אין לו אלא ארבע אמות, ודאי הטעם משום דגזרי [שגזרו] הילוך דיר וסהר אטו [משום] הילוך בקעה, ומדהילוך אטו הילוך גזרי, טלטול אטו הילוך נמי גזרי [וממכיון שהילוך משום הילוך גזרו, טלטול משום הילוך גם כן גזרו] וכשיטת רב הונא.
את ההשוואה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שכן הוא? דילמא כי לא גזרי [שמא כאשר לא גזרו] רבן גמליאל ור׳ אלעזר בן עזריה הילוך סהר ודיר אטו [משום] הילוך בקעה, הני מילי התם [דברים אלה אמורים רק שם] ששני מקומות שונים הן, ואין לגזור במקום אחד מחשש שבמקום אחר לא ינהג כדין.
אבל לגזור טלטול אטו [משום] הילוך שמקום אחד הוא, הכי נמי דגזרי [כך גם כן נאמר שגוזרים הם] שמא ימשך אחר חפצו ויהלך במקום האסור לו.
וכן גם אפשר לדחות את ההשוואה מצד שני: ור׳ יהושע ור׳ עקיבא נמי [גם כן] ממאי דמשום דגזרי [ממה מסיק אתה שאסרו משום שגזרו] הוא? דילמא משום דקא סברי כי אמרינן [שמא משום שהן סוברים כאשר אומרים אנו]: כל הבית כולו כארבע אמות דמי [נחשב], הרי הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [במקום] ששבת באויר מחיצות של אותו בית מבעוד יום, ואז נחשב הבית כולו כארבע אמות.
אבל היכא [היכן] שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום לא נחשב הבית וכל שכן דיר וסהר כארבע אמות, אלא נמדד כשיעור אמות שבו, ואין הדבר אומר כלל לענין טלטול על ידי זריקה מחוץ לאלפיים אמה. ואם כן אין הכרח להשוות מחלוקת זו למחלוקת שבין רב נחמן ורב הונא.
ג אמר רב: הלכתא [הלכה] כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה. ושמואל אמר: הלכה כרבן גמליאל בספינה, אבל בדיר וסהר — לא.
ושואלים: דכולי עלמא [לדעת הכל] מיהת [בכל אופן] הלכה כרבן גמליאל בספינה, מאי טעמא [ומה הטעם] שונה הלכה זו משאר המקרים?
אמר רבה: הואיל ושבת באויר (בתוך חלל) מחיצות של ספינה מבעוד יום ואז סברה פשוטה היא לומר שהספינה כולה נחשבת כארבע אמות בלבד.
ר׳ זירא אמר: הואיל ואי אפשר להגביל את מקום הספינה וספינה נוטלתו מתחילת ארבע אמות ומנחתו בסוף ארבע אמות אחרות. הרי בין כה וכה אינו מצוי בתחום אחד של ארבע אמות גם אם ירצה בכך, ולכן מסתבר להתיר ולומר שאין דין ארבע אמות כלל בכל הספינה.
ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם ההבדל למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] כאשר נפחתו (נשברו) דופני ספינה ואם כן שוב אינו מצוי בין המחיצות. אי נמי [או גם כן] בקופץ מספינה לספינה, והרי לא שבת מבעוד יום בספינה השניה, ואולם נימוקו של ר׳ זירא קיים גם במקרים אלה.
ושואלים: ור׳ זירא מאי טעמא [מה הטעם] לא אמר כרבה? שלכאורה נימוקו פשוט ביותר? ומשיבים אמר לך [יכול היה לומר לך]: מחיצות ספינה אין לראותן כמחיצות גמורות, שכן אלה רק כדימהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush